top of page
חיפוש

איך נראית אופנה קווירית? - ראיון עם המעצב טטו מנואל

נהניתי ממש לשוחח עם טטו מנואל! יש לו סגנון נועז ומיוחד וחזון מדהים, והעקרונות המנחים מאחורי המותג שלו כל כך חשובים. מקווה שיום אחד אזכה לשתף איתו פעולה ולייצג אותו באתר.


מה השם ולשון פנייה?

טטו מנואל (השם מנואל יחסית חדש בחיים שלי), לשון פנייה אתה.


איזה שם מגניב. איך בחרת אותו?

קוראים לי טטו מאז שאני ממש קטן. לישראלים צברים יש רק שם אחד, ובדרך כלל הוא גם יהיה שם קצר - אז הרבה פעמים אנשים לא מבינים מה הקטע של השם שלי, ככה שאני רגיל לספר את הסיפור הזה. נולדתי בארגנטינה וההורים שלי בחרו לקרוא לי טטיאנה מנואלה אביגיל. בארגנטינה לכולם יש שם ארוך, אבל בפועל קוראים להם רק בקיצור של השם שלהם. אז אני הייתי טטי עד שאבא שלי שם אותי בגן בערך בגיל שנה. ובגן הזה כבר הייתה ילדה בשם טטיאנה שקראו לה בקיצור המקובל יותר - טטי, אז אני קיבלתי את הקיצור טטו, ומאז אני טטו. העובדה שיש לי שם שא.נשים לא מבינים ממש עיצבה את האופי שלי. וזה גם ממש הסתדר כשיצאתי מהארון המגדרי כי זה שם לא ממוגדר, ולכן לא הרגשתי צורך לשנות אותו.

היה לי חשוב לשמור על חלק מהשם שההורים שלי נתנו לי, אז בחרתי לשנות את מנואלה למנואל. הקטע המעניין הוא שקראו לי מנואלה על שם דוד של אבא שלי — מנואל — והוסיפו את האות ה' כי נולדתי נקבה, אז בעצם חזרתי למקור של השם. זה מגניב, אני מרגיש שהשם טטו מנואל זה קצת כמו מדונה.


כן, זה אייקוני. אז טטו מנואל, מתי התחלת להתעניין באופנה?

בשנים האחרונות, על אף שהדימוי שיש לי בראש לא.נשים שעוסקים באופנה הוא האנשים האלה שהיו תופרים בגדים לברביות שלהם בילדות. וזה ממש לא הסיפור שלי, ולכן היה לי קשה להאמין בעצמי בהתחלה. גדלתי באשדוד שזו עיר מאוד שמרנית, שבה היה קשה לחרוג מהנורמה (לגרוב גרביים עם סנדלים נחשב שם "לחרוג").

רק אחרי שהשתחררתי מהצבא היה לי פתאום חופש להתלבש. בדיוק יצאתי מהארון הביסקסואלי ושמעתי על העולם הקווירי, שנשמע לי אז כמו אגדה נוצצת, סצינת מסיבות שממש רציתי להיות חלק ממנה. וככה התחלתי לנסות להבין איך אני רוצה להתלבש, ולאט לאט יותר העזתי.

לקח לי זמן "להשתיק" את הקולות של אמא שלי שהיו לי בראש. היא זאת שלימדה אותי את המוסכמות האופנתיות בעולם שבו אתה מנסה כמה שפחות לבלוט. היא הייתה האדם האהוב עליי בעולם אבל היא גם הייתה מהאנשים שלובשים רק כחול, שחור ואפור, וככה נראו פחות או יותר הבגדים שהיו לי בארון כשהייתי ילד. דוגמאות היו מילה גסה אצלינו בבית, חוץ מפסים שזה כאילו ההדפסים של א.נשים נורמטיבים. אז כמובן שלמדתי שאסור לשלב דוגמאות, ושיש חוקים מאוד ברורים לאיזה צבעים מתאימים עם איזה צבעים. לקח לי זמן לשחרר את התפיסות האלה, והסביבה שגרתי בה אחרי הצבא מאוד אפשרה את זה.

גיליתי שאני נורא נהנה מזה. כמו שילדים נהנים להתחפש. זה הלך יד ביד עם התהליך שלי שבו הבנתי שאני לא בהכרח אישה (בזמנו לא ידעתי איך לתת לזה שם). שם זה התחיל.

בדרך כלל כשמתכננים לוק, מרכיבים אותו בראש לפי מה מתאים בעינינו ואז לובשים אותו, בלי התנסות פיזית. בשלב מסוים התחלתי פשוט לשחק עם זה: להוציא שני פריטים מהארון שכביכול אין קשר ביניהם, לראות אם אני אוהב את השילוב ואם כן אז פשוט ללכת על זה.

התחלתי להוציא שני פריטים מהארון שכביכול אין קשר ביניהם, לראות אם אני אוהב את השילוב ואם כן אז פשוט ללכת על זה.

איך הסגנון שלך השתנה מאז?

לפני שנה עשיתי ניתוח עליון, והסגנון שלי השתנה באופן משמעותי לאחר מכן. הניתוח שינה לחלוטין את איך שאני נראה, ומאוד השפיע על איך שהגוף שלי מחזיק בגדים. בהתחלה זה היה קצת מפחיד, כי למרות כמה שהחזה דיספר אותי, בזמנו הרגשתי שאני יודע איך לעבוד עם הגוף שלי ועם בגדים כדי להרגיש שאני בטוח בפרפורמנס שלי ומדויק לעצמי.

ופתאום אחרי הניתוח הייתי קצת בכאוס, כי הבגדים שלי לא ישבו כמו שהם ישבו קודם, הכול נראה מוזר עליי.

תמיד הייתה לי בטן, אבל החזה שלי הסתיר אותה ולכן לא שמתי לב אליה. ופתאום הייתי צריך ללמוד לאהוב אותה מחדש כי היא ממש נוכחת.

הרגשתי שאני יודע איך לעבוד עם הגוף שלי ועם בגדים כדי להרגיש שאני בטוח בפרפורמנס שלי ומדויק לעצמי

וואו, זה אתגר שלא חשבתי עליו. איך היית מציע לא.נשים שעברו ניתוח או שינוי אחר להתמודד עם שינויים באופנה שלהםן אחרי זה?

הלוואי שמישהו היה אומר לי שהכול יהיה בסדר, כי זה נורא נורא הבהיל אותי. הדרך שבה אני מתלבש הייתה חלק מהותי בזהות שלי, והיא גרמה לי להרגיש "בבית" בתוך המגדר שלי. אני מודע לזה שאנשים רואים את הפרפורמנס שלי ולא מבינים אותו ואם אני בן או בת, אבל אני מבין ואני מרגיש מדויק לעצמי. וזה מאוד משנה את התחושה שלי בעולם.

לאבד את זה היה מפחיד ומטלטל. אופנה פחות הייתה הקטע של רוב החברים שלי, ולא היה מי שיבין את החשיבות של זה בשבילי וגם יידע להגיד לי שהכול יהיה בסדר.

אחרי שנה אני יכול להגיד: הדבר הכי חשוב זה להיות סופר סבלני ולקבל באהבה את זה שיהיו המון שינויים, ולבחור ללכת רק בדרך של אהבה עצמית. זו מנטרה שמאפשרת לך לנהוג בחמלה כלפי עצמך ולהרשות לעצמך להתנסות, שזה סופר חשוב.

אני מרשה לעצמי לנסות סגנונות חדשים. כל החולצות המכופתרות שלי מהתקופה שלפני הניתוח היו גדולות, ובזמנו הייתי לובש אותן סגורות ככה שהן טשטשו את החזה שלי. עכשיו כשאני בלי החזה שלי אני מתנסה בסגנון שהוא יותר צמוד. נגיד החולצה שאני לובש עכשיו היא משהו שתמיד חשבתי שהוא יפה — צווארון קטן, גזרה צמודה — אבל לא הרגשתי שאני יכול באמת ללבוש את זה. אם את לא רזה ויש לך חזה גדול, מלמדים אותך שאת לא יכולה ללבוש משהו צמוד כי זה מגדיל אותך, וזה "אסור". ביחד עם הדיספוריה זה גרם לזה שבכלל לא לבשתי שום דבר צמוד. ועכשיו אני פתאום מסתכל על הארון שלי ומגלה שאני בקושי משתמש בכל החולצות המכופתרות שהייתי כל כך מחובר אליהן. בגלל שאני עדיין מאוד אוהב מכופתרות אז לפעמים אני לובש אותן פתוחות, זה גם נותן לי הזדמנות לשחק עם צבעים בלוק שלי, הרבה יותר מאשר פשוט ללבוש חולצה מכופתרת סגורה.

ואני מניח שזה עוד ימשיך להשתנות.


בגלל שאני עדיין מאוד אוהב מכופתרות אז לפעמים אני לובש אותן פתוחות, זה גם נותן לי הזדמנות לשחק עם צבעים בלוק שלי

מהמם.

מה גרם לך להתחיל להתעסק באופנה כמקצוע?

זה היה מה-זה במקרה. חשבתי כל החיים שאעסוק בחינוך, שזה מה שעשיתי בערך ב10 השנים האחרונות. ממש הייתי בזה, וזה היה ממש חלק מהזהות שלי. עד שבשלב מסוים הרגשתי שזה לא משאיר לי פניות רגשית לעצמי, והבנתי שאני חייב לעשות הפסקה. עשיתי באופן כללי שינוי מאוד חד בחיים שלי, עזבתי מסגרת ומקום מגורים, עשיתי הפסקה מאוד חדה מאקטיביזם, הכול כדי לאפשר לעצמי פניות רגשית לטפל בעצמי.

בשנתיים שלפני השינוי הזה בחיים שלי התחלתי להתעניין בתפירה. תמיד אהבתי ללמוד לעשות הכול בעצמי, אז גם רציתי לתפור לעצמי את הבגדים שלי. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי את הלמידה מהאינטרנט ושאני צריך מסגרת עם מענה אנושי שתשלים לי את הטכניקות החסרות לי.

הלכתי לחפש לימודים. ממש לא התכוונתי לעסוק בזה, זה לא עניין אותי ולא ריגש אותי כמו שזה עכשיו.

גיליתי שעולם האופנה מאוד מקובע, שהקווים המנחים בו מבוססים על נקודת מבט סיסג'נדרית, שוביניסטית ורוויה בתפיסות מעווותות ומדכאות על איך גוף האדם צריך להיראות ואיך נראה יופי. היה לי קשה להתמודד עם התפיסה שנשים כביכול מתלבשות כדי למשוך תשומת לב ולמשוך מינית גברים. זה הרגיש לי כל כך מצמצם ולא קשור אליי או לאיך שאני רואה את העולם.

בעולם הסטיילינג יש המון התעסקות באיך להשתמש בבגדים כדי לייצר אשליה שתגרום לגוף שלך להיראות רזה יותר, מה שנקרא "להתלבש בצורה מחמיאה יותר".

יש חלוקה לסוגי גופים והמטרה היא לשחק עם האשליה הזאת כדי לצלוח במשימה — שהיא להיות רזה, או לפחות להיראות ככה.

אני שונא את זה, אני שונא את מקדש הרזון. הייתי רזה פעם, אני לא רוצה לחזור לשם, זה לא מה שאני שואף אליו בחיים. היום אני אוהב את הגוף שלי ואת מי שאני וכמובן שיש לי עוד דרך ללכת. אני חושב שאנשים אובססיביים לרזון כי הם חושבים שכשהם יהיו רזים, אז הם יוכלו לאהוב את הגוף שלהם. אני לא רואה בזה טעם כי אני מבין שהחיים קורים עכשיו ברגע זה, והדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור עצמי הוא לאהוב את הגוף שלי כמו שהוא. חשוב לי להיות בריא, אבל לא מעבר לזה. ולאנשים קשה להבין את זה.

אני זוכר שכתבתי בזמנו לחברה, שיתפתי אותה בתחושות שלי, בחרדה שזה הציף בי והיא אמרה לי משהו ממש חכם —

שזה יהיה מעניין להשתמש בכלים האלו, שיוצרים אשליה של מבנה גוף אחר ממה שיש לי, דווקא בשביל לתת מענה לא.נשים טרנס*, כדי לאפשר להם ליצור מראית עין של גוף שהם ירגישו בו נוח יותר.


היום אני אוהב את הגוף שלי ואת מי שאני. בתמונה: טטו במעיל שעיצב ותפר

זה ממש מה שאני מנסה לעשות!

כן, זה ממש הרגיע אותי שהיא אמרה את זה, וזה היה בעצם הניצוץ הראשון. איפשהו שם התחלתי להבין שאני רוצה לייצר אופנה לא.נשים שנראים כמוני. תמיד רציתי לשנות דברים בעולם ועסקתי באקטיביזם הרבה שנים, ובאותם רגעים הרגשתי שאופנה היא דרך טובה לייצר מציאות אחרת מבלי להעמיס יותר מדי על הנפש שלי.

רציתי לעשות את מה שקוקו שאנל עשתה לעולם האופנה רק מנקודת מבט של אופנה טרנס*ית, א-בינארית.. קוקו שאנל הנחילה לא מעט טרנדים ששינו את עולם האופנה והיום ברורים לנו מאליו, כמו הרעיון שנשים יכולות ללבוש מכנסיים, ושאת לא חייבת ללבוש מחוך, כי לבוש צריך להיות גם נוח. כשרק התחלתי לעסוק באופנה חלמתי שהאופנה שאייצר תגרום לכך שבעוד מאה שנה יהיה ברור מאליו שלבגדים אין מגדר.

היום אני בעיקר מתעסק בלעשות אופנה כי זאת התשוקה שלי ולא כדי לשנות את העולם. אם זה ישנה דברים בעולם זה יהיה פלוס מהמם מבחינתי.


הזכרת גם שאתה רוצה לייצר בגדים למידות גדולות.

כן. כשחשבתי על זה שאני רוצה לעשות אופנה לאנשים כמוני, חשבתי בין השאר על עניין המידות. לאנשים במידות קטנות יש הרבה יותר יכולת לשחק עם הפרפורמנס המגדרי שלהם מאשר לאנשים במידות גדולות. לאנשים במידות גדולות יש הרבה פחות אופציות בשוק. אי אפשר פשוט להיכנס לקניון ולמצוא, צריך לעשות חיפושים על גבי חיפושים כדי למצוא פריטי לבוש שהם ממש בייסיק. כשהייתי מידה 38 במכנסיים יכולתי למצוא דברים איזוטריים באלנבי בתל אביב ולהרכיב איתם לוקים שמאפשרים לי לשחק עם הפרפורמנס המגדרי שלי. . היום אני לא מוצא דברים כאלה במידה שלי, ואני נאלץ לצרוך אופנה מהירה בחו"ל. אני מרגיש ממש רע לגבי זה. מבחינת העקרונות שלי, הייתי רוצה לקנות רק מעסקים קטנים, לקנות מעט בגדים באיכות טובה שיחזיקו שנים מאשר לקנות הרבה פריטים זולים, באיכות ירודה שלא מחזיקים מעמד ועל כן התחלופה שלהם מהירה. כמובן שמעבר לבעיה הסביבתית שתרבות הצריכה יוצרת, יש גם את הא.נשים שתופרים לנו את הבגדים הזולים שלנו, והמחיר הזול שאנחנו משלמים בא על חשבונם.

אבל זה גם מתח שאני צריך לחיות בו: אני רוצה לאפשר לעצמי להתלבש איך שאני רוצה ולשאול שאלות מגדריות, ובמציאות קשה למצוא דברים שמתאימים לזה במידות שלי ובמחירים שאני יכול להרשות לעצמי.


אז אתה מתעניין בעיקר באופנה לא ממוגדרת?

זה מצחיק אותי לומר את זה ככה, כי מבחינתי אין בכלל דבר כזה אופנה ממוגדרת. אני מודע לזה שאני חי בעולם עם מגדר אז אני משחק את המשחק, אבל מבחינתי לבגדים פשוט אין מגדר.

כיום כשאנחנו רואים מותגים "לא ממוגדרים" או "יוניסקס" (שזו בכלל מילה שמעצבנת אותי) אלה בגדול בגדים שנחשבים "של בנים" - גזרות רחבות, צבעים אפרוריים. שזה לא איך שאני מתלבש, וזה מרגיש לי נורא משעמם. זה לא מה שאני רוצה לייצר.

מבחינתי אין בכלל דבר כזה אופנה ממוגדרת.

אז מה אתה כן רוצה לייצר?

הכי קל לתאר את הסגנון שלי בתור "שנות השמונים פוגשות את טוקיו".


וואו, ספר לי עוד על זה.

אני חושב שמה שהולך בטוקיו הוא הבשורה. לפעמים אני רוצה להתלבש בשילובים מטורפים ושואל את עצמי "אולי זה מוגזם?" ואז אני נזכר באימג'ים מטוקיו ומבין שזה לא מוגזם, זה היסטרי! זה נותן לי המון אומץ והשראה ואני מאוד מעריך את זה.

אני חושב שמה שהולך בטוקיו זה הבשורה.

כשאני מספר לאנשים על זה הם שואלים "היית ביפן?". אני עונה שלא, והם לא מבינים איך אני יכול לשאוב השראה מאופנה יפנית מבלי שהייתי שם. זו נקודת מבט מאוד פריווילגית. אפשר לעשות אופנה ששואבת השראה מתרבות אחרת משלי גם מבלי שיהיה לך כסף לבקר במדינה שהתרבות הזאת מתקיימת בה - לא חייבים להיות עשירים בשביל לעשות אופנה.

בשנה שעברה התחלתי לעבוד על דגם שמאוד התכתב עם אופנה יפנית, וחששתי מאוד מלעשות ניכוס תרבותי. זה נושא שאני מתעסק בו הרבה, על איך לקחת השראה מתרבות שהיא לא שלי מבלי לעשות ניכוס תרבותי.

לגבי שנות השמונים, אני לא מבין למה אנשים חושבים שהבגדים אז היו מכוערים. זו הייתה התקופה הכי יפה שראיתי, הלוואי שהייתי נולד בה (נולדתי בשנות ה90). בעיניי הם התלבשו בצורה סופר מתקדמת לתקופה. הם היו כל כך צועקים, אני עף על זה ברמות! הבנתי שזה הקטע שלי כי כשחיפשתי דברים שאני אוהב הגעתי שוב ושוב לאותן גזרות, אותם צבעים, אותם הדפסים שהמקור שלהם הוא באופנה של שנות השמונים.

הם התלבשו בצורה סופר מתקדמת לתקופה. הם היו כל כך צועקים, אני עף על זה ברמות!

מה הקווים המנחים של המותג שלך?

בשנה האחרונה שבה אני עובד על קולקציה, דגמים ובניית מותג, למדתי שבשביל להקים עסק אתה צריך לעשות המון פשרות. מה שגרם לי להבין מהם הדברים שאני לא מוכן להתפשר עליהם:

  • מידות גדולות. אומנם אני לא רוצה למנוע את הבגדים שלי מאנשים במידות קטנות יותר, אבל אלה יהיו בחירות של ייצור בסופו של דבר כי ככל שמייצרים בטווח מידות רחב יותר צריך להשקיע יותר כסף, וזה שיקול חשוב.

  • איכות. אני לא רוצה לייצר בגדים שהאיכות שלהם היא בייסיקלי ללבוש ולזרוק לזבל, אני רוצה ליצור בגדים באיכות כמו הבגדים של פעם, שהיו מחזיקים עשורים — כמו הסוודר שיש לכולנו בארון שהיה שייך למישהו לפני כמה דורות והוא עדיין במצב מעולה.

  • הדבר השלישי הוא תשוקה מאוד גדולה שלי - אני רוצה לעצב את ההדפסים של הבדים שמהם יתפרו הבגדים שלי.

  • באיזה תנאים הבגדים שלי יהיו מיוצרים, אני רוצה לייצר בגדים שתהליך הייצור שלהם יכלול כמה שפחות ניצול ועבדות מודרנית של א.נשים וילדיםות, שזאת משימה לא פשוטה.

כי זה לא מסתכם בלבחור להשקיע במתפרה שמעסיקה את העובדות שלה בתנאים הוגנים, צריך לקחת בחשבון גם את הייצור של הסיבים מהם הבד מיוצר (לדוגמא שדות כותנה), את המפעל שצובע את הבדים ואני בטוח שיש עוד דברים בדרך שעוד לא חשבתי עליהם, אבל אני רוצה לעשות מאמץ כדי שעבדות מודרנית תהיה כמה שפחות חלק משרשרת הייצור של הבגדים שלי.

אני רוצה לייצר את הבדים שלי, לעצב את ההדפסים.

מה העצה הכי טובה שקיבלת אי פעם לגבי אופנה?

זו לא עצה שניתנה לגבי אופנה, אבל שמעתי אותה והחלטתי לאמץ אותה באופנה: לעשות את הסוויץ' בראש בין "אני מתלבש כי ככה צריך, כי אסור ללכת בעירום" לבין "אני מתלבש וזה פרפורמנס, זו אמנות לכל דבר". כמו המשפט של רופול: "כולנו נולדנו עירומים, כל השאר זה דראג" (אני לא תומך ברופול ובטרנספוביה שלו, אבל אני אוהב את המשפט הזה). זה קול פנימי שמזכיר לי שאני יכול להתנסות ולשחק עם המגדר שלי כל הזמן, שאני יכול ללבוש דברים שהחברה תופסת כבוץ' ובו זמנית להיות עם בנייה בציפורניים ובלי ציצי. כל מני דברים שהחברה לא מצליחה להבין, אבל מבחינתי לחגוג את החיים זה זה.

אני מתלבש וזה פרפורמנס לכל דבר

שאלות הקוראים:

מה האתגר הכי גדול שלך כמעצב בגדים לא ממוגדרים למידות גדולות?

עולם האופנה לא נותן מענה לזה שלאנשים יש גופים שונים. זה מעסיק אותי המון. צריך לייצר גזרות שעובדות עם סוגים שונים של גופים.

ברוב החנויות "דגם" בא בגזרה אחת, ואתה בוחר מידה. לעומת זאת יש את המותג Gender Free World שבו כל דגם הוא הדפס של בד, וכשאתה מזמין מהם בגד אתה יכול לבחור איזה סוג גוף יש לך בנוסף לבחירת המידה, כדי לאפשר לא.נשים עם גופים שונים לקנות את הבגדים שלהם מבלי לחלק אותם למחלקת גברים ומחלקת נשים.

אז אני תמיד שואל את עצמי איך אני נותן מענה לאנשים עם גופים שונים. צריך לפצח את הדרך הנכונה לעשות את זה, כי זה לא מודל שקיים. אנשים לא קונים בגדים לפי גזרה. מלמדים אותנו לחשוב שאם ניקח שמלה ונגדיל אותה, נרחיב את המרחקים בין התפרים, זה יתאים לכולם, וזה לא תמיד עובד.

אני מדמיין שתי אופציות למותג: בגדים שהגזרה שלהם מאפשרת שיישבו טוב על מידות שונות וסוגי גוף שונים, או שהקנייה תכלול אפשרות לבחור מידה וגם גזרה שתתאים לך, כמו שעושים ב-Gender Free World.

המידע הזה לא קיים ולא מלמדים אותך לעשות את זה. אני צריך להבין איך עושים את זה לבד.

הבעיה השנייה שאני נתקל בה היא חוסר ההבנה של הקונספט שלי אצל אנשי מקצוע. כשמקימים מותג יש המון תחומים שאתה צריך להתעסק בהם: זה לא מספיק לדעת לעצב ולתפור, אתה צריך לדעת לשווק, למכור, לנהל תקציב, לנהל מלאי והרשימה עוד ארוכה. אני מעדיף להיעזר באנשי מקצוע שמתמחים במקצוע שלהם (לדוגמא יועץ שיווקי) מאשר ללמוד לעשות הכל בעצמי. אנשי המקצוע האלה לא באים מעולם האופנה ולא באים מהעולם הקווירי והרבה פעמים הם לא מבינים על מה אתה מדבר, לא מבינים שאתה בא לתת מענה לבעיה שלקהילה שלך כרגע אין פיתרון. קשה ליועץ עסקי לעזור לך לבנות ולשווק את העסק שלך אם הוא לא מבין את הקהל שלך ואת הצרכים שלו.

אני גם שואל את עצמי איך למכור אופנה לא.נשים שהגוף שלהם הוא נקודה מאוד רגישה לפעמים, ואני צריך לקחת את זה בחשבון ולנהוג ברגישות. אני מרגיש שיש הרבה מאוד דיכויים שמופעלים עליי כאדם א-בינארי שאוהב להיראות ולהתלבש, והרגישויות שלי לימדו אותי לחשוב על איך אני יכול להיות רגיש לחוויות של א.נשים אחריםות ואיך אני מייצר להם את האפשרות להנות מאופנה בצורה שמאפשרת להם לפרוח ולא מכבה אותםן.


טטו גם רוקם. "זאת דמות שאני רוקם אותה כל פעם בקונספט קצת שונה. ציירתי אותה הרבה לפני שידעתי שאני טרנס*, והיא קצת גדל.ה איתי. אני ממש אוהב את הדמות הזאת, גם נתתי לו שם - קמילה.


איפה אפשר למצוא את טטו מנואל?

אינסטגרם: @tatu.manuel

פייסבוק: Tatu Manuel Daich


רוציםות להתראיין? פנו אליי ב starflower com


514 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page